הגנת המסמך...

 

א. איסור שינוי

 

מהתנאים החשובים ביותר למנוע זיוף בנוסחה של התורה, חייב להיות ציווי מפורש של "איסור-שינוי" אפילו של אות אחת בתוך התורה, לאורך כל הדורות בהיסטוריה. ואכן התורה כותבת ציווי זה במפורש!

 

 

הנה לשון הרמב"ם בהקשר לכך:

 

"דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה העומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה שינוי, ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר (דברים יג,א): "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו..." (הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א).

 

ב. אין רשאי נביא לחדש

 

אפילו נביא אמת כאליהו הנביא, אין לו סמכות לקבוע הלכה מכוח נבואתו ואישיותו, ואפילו לא לשנות אות אחת בתורה!

 

"ונאמר (דברים ל,יב): לא בשמים היא. הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה; או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציוהו, שהוא, ברוך שמו, צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא אל ויכזב" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה שם).

 

 

ג. חובת הדיוק בכתיבת ספרי התורה

 

משה רבינו כתב י"ג ספרי תורה לפני מותו, ומסרם לכל שבטי ישראל. ואותו נוסח ראשוני מועבר מדור לדור עד ימינו למעלה מ3300- שנה. וכל יהודי אומר עד היום בתפילה, בעת שפותחים את ספר התורה לעיני הקהל: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, על-פי ה' ביד משה", כלומר: "זאת התורה" - הכוונה ל"נוסח" הכתוב בספר הזה - זה אותו הנוסח שקיבל משה לפני למעלה מ3300- שנה ונכתב על-פי ה'.

ואכן, ישנה מערכת הלכות חמורה וקפדנית ביותר, המבטיחה העתקתו של ספר התורה מדור לדור בדייקנות, במשך למעלה מ3300- שנה, ללא שום שינוי או זיוף במשך ההיסטוריה. והראיה כפי שנרחיב עוד בהמשך, שספרי תורה ממקורות שונים וגלויות שונות ומבודדות במשך אלפי שנים - נמצאים היום כשהם זהים לחלוטין!

 

הנה, כך כותב הרמב"ם (הלכות ספר תורה, פרק עשירי הלכה א):

 

א. "נמצאת למד, שעשרים דברים הן שבכל אחד מהם פוסל ספר תורה. ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות, ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים..."

 

נצטט מלשון הרמב"ם חלק מאותן ההלכות:

 

א) שנכתב בשאר לשונות.

ב) שכתבו אפיקורס או כיוצא בזה משאר פסולין.

ג) שכתב האזכרות (שם ה') ללא כונה.

ד) שחסר אפילו אות אחת.

ה) שהוסיף אפילו אות אחת.

ו) שנגעה אות באות.

ז) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר, או תדמה לאות אחרת. בין בעיקר הכתיבה בין בנקב, בין בקרע, בין בטשטוש.

ח) שהרחיק או הקריב בין אות לאות עד שתראה התיבה כשתי תיבות או שתי תיבות כתיבה אחת.

ט) ששינה צורת הפרשיות.

י) ששינה צורת השירות. וכו'.

 

מעבירי התורה מדור לדור ידעו את חשיבותו העצומה של תפקידם, ועשו כל מאמץ כדי למסור את התורה בצורה מדוייקת. הם הצליחו במשימתם זו בצורה יוצאת מן הכלל, שהרי התורה מועתקת על-ידי בני אדם הטועים טעויות אנוש, וכיון שהתורה מכילה למעלה משלוש מאות אלף אותיות, כל העתקה של מסמך כזה מסוגלת לגרום לשגיאות, וכך בכל העתקה והעתקה, מקץ מספר שנים יש לצפות שתהיינה גרסאות רבות הנבדלות זו מזו באותיות, ואולי גם במילים. כמו שבאמת מצוי בספרים המועתקים, כולל אותם ספרים שלמעתיקים היה אינטרס עליון לדאוג להעתקה מדוייקת, ואף על פי כן חלו שיבושים רבים והתהוו גרסאות שונות. לדוגמא, האוונגליון, ספר היסוד של הנצרות הינו ספר קצר יחסית - מאה וארבעים אלף אותיות וגילו כאלף ותשע מאות שנה. קיימות היום מאה וחמישים אלף גרסאות לאוונגליון!! ואילו להבדיל ספר תורת משה הכפול בגודלו והכפול בגילו נשמר במלואו, בכל העדות ובכל תפוצות ישראל, ללא הבדלים של ממש.

אנו רואים מנגנון שמירה נפלא, שכל אפשרות ולו הקטנה ביותר שיכולה לגרום שינוי בספר גורמת שאותו ספר נפסל, דבר המבטיח שהספר יועתק מדור לדור בדייקנות רבה וללא שום שינויים.

 

וכך לשונו של החת"ם סופר זצ"ל:

 

"נראה לי כשגעון מי שיאמר שבאחד מהדורות קם אחד והמציא להניח תפילין, ויצא בקרן אחד על מצחו והטעה העולם לומר זהו "טוטפות" האמור בפסוק, הלא ירגמוהו העם ויאמרו זה לא שמענו ולא ראינו מאבותינו מיום עמדנו על הר סיני ועמנו משה רבינו ע"ה ואחריו יהושע בן נון וזקנים ונביאים, מי ימלא בלבו לחדש דבר, וכן בענין סוכה וד' מינים וכל מעשה קרבנות, מי יכול לשנות הדבר הנהוג בכל יום ויום לפני זקנים ונביאים אם לא כך ראינו בעינינו ממשה רבינו ע"ה ותלמידיו עד היום הזה..!" (חלק יורה דעה סימן שנ"ו).

מכאן: אין כל אפשרות שיחדש אדם בזמן מן הזמנים פרט מסוים בכתיבת התורה או באמונה, כי אז הוא יוכחש על-ידי כל בעלי המסורה האחרים.

 

רציפות לימוד התורה לאורך ההיסטוריה

 

דבר נוסף: חובת לימוד התורה בתמידות, וכן רציפות לימוד התורה למעשה במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי, ללא הפסק, בכל הגלויות - מעידה ללא ספק על אמיתות העדוּת ואמיתות אמונתם בה.

לכאורה, אולי עדיף היה שאדם ישקיע זמן בלימוד התורה והנושאים העומדים ברומו של עולם, אחרי שגמר לימודי מקצוע או תארים שונים, כשאין לו חובות כספיים, וכו'? באה התורה ונותנת לנו רשימה של הלכות קפדניות במצות תלמוד תורה, באופן שלעולם לא יפסק לימוד הספר מפיהם של עם ישראל, ברציפות ובתמידות!

 

הנה חלק מההלכות:

 

א) מאימתי אביו חייב ללמדו (את בנו) תורה? משיתחיל לדבר מלמדו "תורה צוה לנו משה" ו"שמע ישראל", ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו. ומוליכו אצל מלמד תינוקות.

ב) כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים. ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה".

ג) עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו שנאמר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.

ד) וחייב לשלש זמן למידתו. שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל-פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו... ויבין במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע עקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר, וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה.

 (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א)

 

אם כשהאדם הוא תינוק עדיין, כבר הוא מתחיל ללמוד פסוקים ראשונים, ואם כל אדם בעם ישראל חייב ללמוד תורה, לא משנה מי הוא ומה מעמדו, ומה מצב בריאותו, וחובת הלימוד בעיון והבנה היא למשך כל החיים, אין שום פלא! מדוע לאורך כל ההיסטוריה נשמרה התורה ללא זיופים, עד ימינו אנו, ולא תזדייף ולא תשתנה גם לעולם עד ביאת משיח במהרה בימינו.